פסק-דין בתיק ע"פ 49707-10-12

כב' השופטת ב. בר-זיו:

1.                  ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כבוד השופטת טל תדמור-זמיר) מיום 20.9.12 בת"פ 29361-11-10. בפסק הדין דחה בימ"ש קמא את בקשת המבקשת להמנע מהרשעתה והערעור נסוב רק על שאלה זו.

2.                  נגד המערערת הוגש כתב אישום אשר ייחס לה ביצוע עבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו (עבירה לפי סעיף 273 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין")), הפרעת שוטר במילוי תפקידו (עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין) ותקיפה הגורמת חבלה ממש (עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין).

3.                  על פי עובדות כתב האישום, בהן הודתה המערערת, בתאריך 28.1.10 נצפתה המערערת על ידי השוטרת קרני שילר, סיירת תנועה במתנ"א, תחנת זבולון (להלן: "השוטרת"), עוברת במעבר חציה באור אדום. בעוד השוטרת רושמת למערערת דו"ח, תקפה המערערת את השוטרת, באופן שתפסה אותה באמצעות ידה באזור המרפק, תפסה את כף ידה וסובבה את ידה, באופן שגרמה לשוטרת שריטה בכף יד שמאל, רגישות בשורש כף יד שמאל ואמת שמאל. בעקבות מעשי המערערת נשמט מידי השוטרת ספר הדוחות.

4.                  בטרם הרשעת המערערת, ביקש בא כוחה לקבל תסקיר שירות המבחן בעניינה. התסקיר אכן התקבל וממנו עולה כי המערערת הינה כבת 45, נוצריה שהגיעה לישראל בשנת 2001.  ברומניה נישאה המערערת בגיל 19, והיא אם לבת (כיום כבת 23). עקב המצב הכלכלי הקשה ברומניה והיחסים עם בעלה שם, הגיעה לישראל לשם עבודה ובמהלך שהותה בישראל הכירה את בעלה השני, שחאדה, בעל מוסך בכפר מזרעה. לאחר גירושיה מבעלה ברומניה נישאה המערערת לשחאדה ולזוג ילד אחד (כבן 10  שנים).  המערערת נמצאת בארץ בתהליך של קבלת מעמד של תושבת קבע.

שרות המבחן התרשם כי המערערת לקחה אחריות על מעשיה וכי ההליך המשפטי מהווה עבורה גורם מרתיע להתנהגות עוברת חוק בעתיד. בנסיבות אלה המליץ שרות המבחן להמנע מהרשעתה של המערערת, על מנת שלא לפגוע בסיכוייה לקבל מעמד קבע במשרד הפנים. כן המליץ שרות המבחן להטיל על המערערת צן מבחן למשך 12 חודשים, במסגרתו תשולב בהליך טיפולי במרכז לטיפול באלימות, וכן צו של"צ בהיקף של 140 שעות, שיהווה עבורה ענישה חינוכית מוחשית. 

5.                  לאחר קבלת התסקיר ביקשה ב"כ המאשימה להרשיע את המערערת וטענה כי בשים לב לחומרת העבירות ונסיבות ביצוען, אין להעדיף את נסיבותיה האישיות של המערערת על פני השיקול הציבורי שבהרשעה. כן טענה כי לא הוכחה פגיעה של ממש במערערת כתוצאה מהרשעתה, וכי העובדה שההרשעה עלולה לפגוע בסיכוייה לקבל מעמד של תושב קבע אינה יכולה להוות חריג המצדיק הימנעות מהרשעה.

6.                  ב"כ המערערת ביקש לאמץ את המלצות שרות המבחן ולהמנע מהרשעת המערערת. ב"כ המערערת טען כי בקשת המאשימה להרשיע את המערערת אינה תואמת את נסיבות תיק זה, בו הרשעה יכולה למנוע מהמערערת קבלת מעמד תושב קבע בישראל. ב"כ המערערת טען כי המערערת הודתה בעובדות כתב האישום, נטלה אחריות וחסכה זמן שיפוטי. כן טען כי המעשה בו הודתה המערערת נמצא ברף הנמוך ובנסיבות אלה אין לגדוע את עתידה.

7.                  בפסק הדין בחן בימ"ש קמא את התנאים המאפשרים המנעות מהרשעה וקבע כי לא הוכח בפניו כי הרשעה תפגע במערערת פגיעה חריגה ובלתי מידתית (המערערת אפילו לא הציגה ראיות המעידות כי יש בהרשעה כדי לשלול זכותה להכרה כתושבת קבע ובכל מקרה - אין המדובר בשלילה אוטומטית של זכות ישיבת הקבע אלא הדבר נתון לשקול דעת). עוד קבע כי לא ניתן להקל ראש בעבירות של תקיפת שוטרים ויש להעביר מסר לפיו מי שירים ידו על שוטר - ייענש בחומרה.

עוד קבע בימ"ש קמא, כי האינטרס הציבורי גובר על זה של המערערת.

בימ"ש קמא הפנה להוראות סעיף 273 לחוק העונשין, הקובע מאסר מינימלי של חודש ימים למבצע עבירות של תקיפת שוטר וקבע כי בכך הבהיר המחוקק את החומרה המיוחסת למעשים מסוג זה, וכי הדבר במפורש אינו עולה בקנה אחד עם המנעות מהרשעה.

8.                  לאור האמור, קבע בימ"ש קמא כי עניינה של המערערת אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים בהם יש מקום להמנע מהרשעת המערערת והמערערת הורשעה בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום. בימ"ש קמא גזר על המערערת עונש מאסר על תנאי לתקופה של חודש למשך שנה והתנאי כי לא תעבור עבירות כנגד שוטרים, צו מבחן למשך 12 חודשים וצו של"צ בהיקף של 140 שעות.

9.                  כאמור, בפנינו מונח ערעורה של המערערת בשאלת הרשעתה בלבד, כאשר בהודעת הערעור טען ב"כ המערערת כי ההרשעה בהכרח תסב למערערת נזק, וכי היחס בין הנזק שנגרם לה לבין סוג העבירה והנזק שגרמה הינו כזה שיוצר מצב יוצא דופן, שבו על בית המשפט להעדיף את אי ההרשעה על פני ההרשעה.

ב"כ המערערת אישר כי אין ודאות כי הרשעה תגרום בהכרח לאי קבלת בקשת המערערת לתושבות קבע, אך מאידך יינתן לעובדת ההרשעה משקל בעת קבלת החלטה בעניינה, והדבר אף עלול להביא לדחית בקשתה או לחילופין ידחה את מועד קבלת ההחלטה. לטענתו, די בודאות המוחלטת שהרשעתה תלקח בחשבון - כדי להוכיח את הנזק הצפוי לה עקב ההרשעה.

ב"כ המערערת הוסיף וטען כי אמנם קיים אינטרס ציבורי מובהק להגן על שוטרים מפני תקיפות על ידי אזרחים,אך מאידך בעניינה של המערערת המעשים אינם במדרג הגבוה מבחינת חומרתם ומדובר בארוע חריג אצל המערערת.

ב"כ המערערת הפנה לשורת פסקי דין בהם נמנע בית משפט מהרשעת נאשמים בעבירות כנגד שוטרים. 

10.               בפנינו חזר ב"כ המערערת על האמור בהודעת הערעור, והוסיף כי העונש שהוטל על המערערת מבטא ענישה סימלית וכי המערערת סיימה את ביצוע השל"צ.

11.              ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור וטענה כי לא נפלה בפסק דינו של בימ"ש קמא כל טעות המצדיקה התערבות. ב"כ המשיבה טענה כי אין המדובר במצב יוצא דופן המצדיק המנעות מהרשעה וכי לא הוכח שההרשעה תשלול אפשרות המערערת לקבל מעמד של תושבת קבע אלא לכל היותר הדבר עלול לעכב את מתן ההחלטה.

12.              בחנתי את טיעוני הצדדים ואת פסק דינו של בימ"ש קמא, ולא מצאתי כי נפלה בפניו שגגה המצדיקה את התערבותינו.